הרעלת סוכר
אני לא אכלן גדול של דברים מתוקים. שימו לידי חבילת שוקולד, אני אקח אולי קובייה או שתיים. לעיתים קרובות אני מסרב לגמרי. לא כזה מדבר אלי. זה עוד כלום לעומת אורלי, שפשוט מסרבת למתוק, והיתה מאושרת אם היו עוגיות עבאדי וזיתים בתור קינוחים במסעדות המובחרות.
אבל לענייניניו. בחור חביב מהעבודה חזר מארה”ב, והביא איתו שקית גדולה מלאה מלא ממתקים אמריקאים. מלא סוגים שלא רואים בארץ משום מה. הרבה מהשטויות שהייתי מת עליהם כשהייתי ממש קטן, וגרנו בבוסטון. אז אכלתי קצת סקיטלז. כי אי אפשר בלי סקיטלז. ואז התלהבתי כשראיתי טויזלרז. מזמן לא טעמתי טויזלרז. ואז הייתי ממש מופתע. מאז גיל 6 לא ראיתי קופסת קרטון של וונקה נרדז בטעם תפוח. אז אי אפשר שלא.
איזה כאב בטן יש לי מכל המתוק מתוק הזה. ועדיין - להרגיש בפה טעמים שלא טעמת מאז גיל 6, זה חוויה מופלאה.
נספח קטן לחיפאים - פעם, מזמן, כשהעולם היה צעיר וקולנוע ארמון עוד הציג סרטים תחת כיפת השמים, היה דוכן מפח, באותו צד של הרחוב, קצת לכיוון מגדל הנביאים (שכמובן עוד לא היה, אבל זה הכיוון). ישב שם איש זקן ורזה, עם ברז כמו של בירה, וכוסות של בירה כאלה עגולות. הוא הגיש בהן משקה שנקרא צוף. זה היה משקה מתוק בטירוף, עם טעמים של קרמל , ודבש, ואולי קצת קינמון. המשקה הזה היה באמת ובתמים הדבר הכי קרוב למשקה האלים ששתיתי בחיי.
השנים חלפו, הזקן והדוכן נעלמו, ואיש לא זוכר על מה אני מדבר. וודאי שאין למצוא שוב את הטעם הנעלם הזה. האם מישהו לפחות זוכר על מה אני מדבר? תנו לי לפחות אישור שאני שפוי. לקוות שמישהו יודע איפה מוצאים היום את המשקה - זה כבר באמת הרבה לבקש. אבל אולי?
.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.
לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן. ל- RSS הקליקו כאן.
