The Soap Box

בתחילת האגדה היה נחש ארוך, שהתפתל לאורך כל הארץ. מנהיגי השבט הבטיחו שהוא ישמור עלינו מכל השדים הרעים שמעבר לו. הוא התפתל לאורכה ורוחבה של הארץ. חתך שדות, חתך בתים, הפריד משפחות אחת מהשניה, אבל שמר עלינו. כך מנהיגי השבט הבטיחו. אי אפשר אחרת הם אמרו, להזיז אותו יפר את הכישוף, וילדינו יהיו בסכנה.

ותושבי הארץ זעקו מרה. רבים לא רצו לאבד קשר עם אדמותיהם, שם גידלו את מזונם. אחרים לא רצו לאבד את הקשר לבני משפחותיהם. ואחרים ידעו שלא יוכלו ללכת לעבוד יותר כי נכלאו בטבעותיו של הנחש.אך מנהיגי השבט התעקשו. חייכם חשובים לנו. שום שיקול אחר אינו משפיע. ורבים וטובים חשו בטוחים מכל רע תחת הכישוף החזק של הנחש הפתלתל.

תושבי הכפרים בכו מרה. הפגינו. חלקם צעדו שבוע שבוע לאותו מקום, למחות על כל אדמות הכפר שנעלמו להן, בכדי שאנשים אחרים יוכלו לבנות להם בתים עליהם. הם פנו לזקן השבט, וביקשו שישפוט. והמנהיגים טענו שוב: רק בטחון אזרחינו חשוב לנו. וזקן השבט לא האמין להם.

ועברו שנים, ושכחנו מכולם. הגדר, החומה, רובה כבר שם. מ700 קילומטר במקור, כבר הצטמצמה לאיזור ה350. ושוב ושוב, בבית המשפט, המדינה טענה בתוקף שרק שיקולי בטחון קובעים את מסלולה של הגדר. ושוב ושוב נחשפו תכניות מתאר של התנחלויות שכוללות שטחים של כפרים שנלקחו לעבר הגדר “שלנו”.

וכולנו כבר שכחנו שחיים אנשים בצד שני.

(עוד גדר שהצליחה)
ויהי ערב, ויהי בוקר, ויבוא שר צבא חדש. גבי אשכנזי. אדון “אחינו” מארץ נהדרת. והוא בחן את מצב העניינים וראה שהגדר זזה כהוגן. והיום היא כבר כמעט כולה על הקוים שמראש המליצו המועצה לשלום וביטחון (שמאלנים פרגמטיים למיניהם). שוב ושוב הגדר הגיעה לבית המשפט. שוב ושוב המדינה, ומערכת הבטחון כשופר שלה, טענה שתוואי הגדר בטחוני. ושוב ושוב התגלה שהיא נקבעה בצורתה בכדי להעביר מקסימום אדמה של כפרים לידי התנחלויות. שוב ושוב הגדר זזה לאיטה לכיוון הקו הירוק. למקום בו מראש היו צריכים להקים אותה, אם בכלל.

כמו שכל ילד בן 5 היה אומר לכם מראש, אם השכן שלך מפריע לך, אתה בונה גדר בגבול בין הבתים שלכם, לא בחצר שלו.

לאחר שנים של מאבקים, תושבי בלעין עדיין מפגינים כל יום שישי להשבת אדמותיהם. איזה אדמות אתם שואלים? מודיעין עילית. השכונות של חפציבה. שכונות שהוקפאו בעקבות משפטים ארוכים כי נבנו על אדמות לא לנו. והשיירה עוברת.

למה אני כותב על זה עכשיו אתם שואלים?

עכשיו, לאחר שנים, בשקט בשקט, גבי אשכנזי אמר שהוא מפסיק לומר איפה הגדר צריכה לעבור, כי השיקולים לתוואי הגדר הם בלי ספק, מדיניים. אם לצטט: “מה ש”הקפיץ” את אשכנזי היה הגילוי שתוואי הגדר ב”צופין צפון” לא נקבע לפי נימוק ביטחוני אותנטי, אלא כדי לאפשר הקמת פרויקט נדל”ני בהתנחלות צופין - שכונה בת 2,100 יחידות דיור שתוכננה במחצבה שמצפון ליישוב.”

ועוד פנינה של הגיון: “הגדר היא עניין מדיני, הוסיף, והדרג המדיני הוא שצריך לקבוע היכן היא תעבור. צה”ל, לדבריו, יידע להגן ממנה על היישובים והגדר. “
יש מאמר של ארגון “בצלם” שמסכם את הדיון על הנימוקים לתוואי של הגדר שווה הצצה (עמ’ 61 על מודיעין עילית הוא דוגמה קצרה ומאלפת). מיליארדים הושקעו בגדר הזו, ורבים נוספים יושקעו בלהזיז אותה. ואנחנו? אנחנו כבר עברנו לסיפור הבא. שלוש קריאות הידד לתחת של מרינה.

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

ידידי ניב כתב לו בפייסבוק שאלה. בקצרה - הראש אומר לנו מה הגיוני לעשות, הלב נותן לנו מה נפשנו רוצה, ולפעמים יש גם תחשות בטן, שאינן לא זה ולא זה, אבל נוטות להיות צודקות בצורה מרשימה. מה שהוא שאל זה: מה עושים כשהלב והבטן אומרים לנו משהו הפוך.

זה פתח דיון ארוך. ברובו אנשים טענו שעליו ללכת אחרי מה שנראה לו הכי הגיוני, שזה הראש או הבטן. לפני שנהפוך לדיון ביולוגי, יש לי נקודה חשובה.

טענתי היא כזו:

הלב הלב הלב. לכו אחרי הלב. ברור שהוא לפעמים מטעה. ברור שלפעמים נופלים חזק, וכואב. לפעמים מתאכזבים. אבל אלה החיים. וכוונתי לא במשפט שפוטר את האכזבות, אלא ברמה הכי עמוקה שלו.

אלו הם החיים. החיים הם הטעויות שלנו, הכשלונות שלנו, האכזבות שלנו, בדיוק כמו בהצלחות.

כמה ספרים נכתבו בדיוק על זה לאחרונה,  של אילי הון שאמרו שהם למדו בעיקר מהטעויות שלהם. אבל מעבר לזה, הזכרונות הכי חזקים שלי, הדברים שהכי עיצבו את מי שאני, והמקורות הכי גדולים ליצירה, הם כולם בדיוק הרגעים בהם הלכנו אחרי הלב, עד לאושר הכי גדול או לתהומות היאוש והכאב.

איש עוד לא זכה בנובל לספרות על מעלליו בחיים השמורים והבטוחים שלו, בהם לא לקח שום סיכון.

חיים ששוה לחיות הם חיים בהם הלכתם אחרי הלב, באומץ, ונהניתם מרכבת ההרים של הרגשות שלכם.

עוד מישהו שהלך אחרי הלב שלו:

כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

שלא מתוך רצון לומר דברים לא יפים על מישהו, אבל לא נשארה לי ברירה, ואני חייב להוציא את זה החוצה. (דרך ארוכה מהפוסטים המתקתקים של החתונה).

25 שנה אני משוייך לאותו הסניף של בנק לאומי. לקוח מושלם, לכל הדעות, בהתחשב בכמות הכסף שבנקים היום עושים על לקוחות.

חברתי, אורלי, אמרה לי לבוא לבנק אוצר החייל, כי יש שם אחלה תנאים. אחרי פגישה ראשונית הבטיחו לי שאדם חשוב כמוני (משכורת הייטק, סכום מכובד של חסכונות) מקבל תנאים של “לקוח זהב”. משמע: פטור מעמלת שורה, ושאר עמלות מציקות, ומענק של 2000 ש”ח על זה שאני עובר אליהם. קשה היה לי לעמוד בפיתוי, ובאתי.
פתחתי חשבון, העברתי את המשכורת שלי לשם, וכבונוס הכנסתי לשם את כל המתנות של החתונה. הרבה כסף.

כיצד בנק מודה ללקוח חדש שלו שעובר אליו ככה בסערה? צדקתם. מכתב באותיות קטנות שמסביר שבעקבות שינוי מסלולי העמלות של בנק ישראל ישנם תעריפים חדשים לעמלות, והפטור שהיה לי מבוטל. לדוגמה - משיכת כסף מכספומט: שקל ועשרים במסלול רגיל, שישים אגורות במסלול הסטודנט שהיה לי בלאומי. שני שקל ומחצה בבנק אוצר החייל.

שבועיים של שיחות הבהירו לי שמעבר להנחה בעמלות, השבוע הבודד שבו השתמשתי בבנק לפני המכתב הוא הזמן היחיד שבו אני אהנה מהפטור מעמלות שהובטח לי.  כהצעה חלופית אמרו לי שאני יכול לאחד חשבון עם אורלי, ואז אהנה מפטור, שכיוון שלה יש חשבון “חבר”. אבל אז אני מוותר על ה2000 ש”ח מענק שהובטח לי על המעבר.

הבטחנו שני דברים, עכשיו תבחר אחד.

נכון, הסניף מאד התאמץ, אפילו הצליחו לאשר לי הנחה של 75 אחוז בעמלות (אני יודע, זה נשמע הרבה, אבל זה יוצא שקול לחשבון סטודנט בלאומי כי העמלה מראש - שערורייתית.). בשביל זה עברתי? על זה הרעש והצלצולים? יוצאים איתי לארג’? לשבוע וחצי. מכתב לשירות הלקוחות של הבנק משבוע שעבר נותר עד לרגע זה ללא מענה.
הם מוציאים הרבה כסף על פרסום, למשוך אנשים. עברתי, ועכשיו אני טוב רק לספר לאנשים לא לחזור על הטעות שלי. כמה אתם חושבים עולה להם הפוסט הזה?

ואני מחפש בנק אחר. כואב לי לשלם להם שקל אחרי ששיקרו לי ככה. יש המלצות?

מדהים. אני זוכר פעם ראשונה שחבר שלי כפיר כתב לי שאחרי פרסום פוסט שלו, הוא קיבל ישר תגובה מהחברה עליה הוא כתב. זה היה די מגניב. אבל זה היה סטארטאפ, אמריקאי, עולם אחר.

שלשום, חבר אחר שלי (ערן) כתב פוסט שבו הוא התלונן, ובצדק, על שיטות שנקטה חברת אורנג’ להרויח כמה שקלים על גבינו. בפשטות, הם פרסמו את התעריפים של שיחות מחו”ל, אבל באותיות קטנות כתבו שזה במטבע פאונד אנגלי. מה שנראה מאד שול, פתאום יוצא קצת יותר יקר…

בקיצור, מה שהדהים אותי, זה שנציגה של אורנג’ נכנסה לבלוג, הגיבה בו על העניין, ואף הגדילה וענתה לתגובה של מישהו שהתלונן שלא חזור אליו משירות לקוחות.

הבלוג של ערן הוא לא בדיוק העמוד הראשי לי YNET. והעולם שלנו משתנה, כך שהחברות הגדולות רואות את מה שאנחנו כותבים, וטורחות להשתתף בשיח. ללא ספק שינוי מעניין.

כשאני בא לעבודה, אני לפעמים נזכר במערכון ישן של זהו זה.

בכניסה לחדר אני רואה שהמזגן דולק בכל הכוח. בצד השני של החדר, החלון פתוח כי קר למישהו. או שסתם המזגן דולק ביום חורפי כי לא בא למישהו לשמוע את רחשי הרחוב. השיא היה מזגן דולק בחדר של 5 אנשים, ומפזר חום דולק בפינה אחת, על ראש הצוות שתמיד קר לה.

בחדר שלי בעבודה, יש חלונות שחורים, שפונים מזרחה. הם מתפקדים כגופי להט ענקיים, ושני מזגנים (הוסיפו שני כי הראשון לא הספיק) דולקים כל היום, במאבק להשאיר את החדר במצב סביל. גם ביום אביבי ונעים.

אנחנו בדרך לגיהנום.

“לכבות מזגן? לכבות מזגן? למה לכבות מזגן כשאפשר להדליק תנור חשמלי?” (3:20).   קלאסיקה.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

מחזה סוריאליסטי.

אתה שוכב לך בחוף הים. שמש, שלווה, שכשוך הגלים על החול (מלווה בתקתוק המטקות, עוד ספורט שצריך לירות במי שהמציא אותו). ופתאום, משהו גדול נע לכיוונך. עוד אהבל מסוג ישראלי מצוי שמחפה על חוסר יכולתו להגיע למשתנה בלי להשען קדימה מטיס איזה רכב 4X4 על החול. כן כן, לתל אביבים זה לא ממש מוכר, אבל כחיפאי למשל, אני יכול לספר לכם שזה אף פעם לא נגמר. כלי רכב לא מפסיקים לרדת לחוף, לטוס על החול, לעשות שטויות, ולא פעם כמעט לדרוס איזה משתזף תמים.

ולפעמים זה לא רק כמעט, מסתבר. בחורה מסכנה שבאה לים, נדרסה ע”י מה שאני מוכן להמר היה אוטו ארבע על ארבע גדול עם חלונות מוחשכים, במבע שחור, או אפור. כששכבה לה והשתזפה. מילא הכבישים שלנו מסוכנים, אבל למה לעזאזל כל האנשים האלה חושבים שחוף הים זה מקום להשתולל עם אוטו?
לדעתי פתרון יפה לספור הזה יהיה לאפשר לבחורה כשתצא מבית החולים, ללחוץ על הכפתור שיפיל לאידיוט הזה את האוטו ללב ים מאיזה ספינה. מול העיניים שלו.

ואם כבר מנקים את הים, לירות בברכיים של מי שהמציא את המטקות (איזה רעש!!!) ולהחרים את כולן. מדורה גדולה.

במסגרת ההתעדכנות של הבלוג שלי, והתאמתו למיטב הטכנולוגיה של שנת 2003, אבקשר להפנות את עיניכם ללינק בפינה של האתר.

אפשר היום לעשות מנוי, ולקבל עידכונים של הבלוג ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני שלכם, או לקורא ה RSS שלכם. כך לא תיאלצו להכנס לפה מידי פעם ולגלות שהתעצלתי ולא כתבתי, או לפספס פוסטים חדשים ומגניבים. (מסר סמוי חשוב - פוסטים מגניבייייים. לא לפספסססססס!)

למנוי באימייל, הקליקו כאן.

למנוי RSS הקליקו כאן.

ותודה שקראתם יובל.

אני לא נוטה לכתוב על ענייני מחשבים פה בבלוג, אבל הפעם זה עובר כל גבול. השיקו במשרדי החברה שלי את האופיס החדש. אני לא רוצה לתאר לכם את העלויות. רשיונות, התקנות, זמן מבוזבז לכל יוזר שהמחשב שלו היה משותק במהלך ההתקנה, שלא לדבר על הדרכה של 3 שעות שכולנו עברנו.

בשביל מה?

אשאיר לחכמים ממני לומר אם הגרסה יותר טובה ונוחה. אני לא חושב שהיא משנה עולמות, יש בה כמה חידושים חכמים מהסוג של “למה לא עשו את זה קודם”, שמן הסתם מתקזזים על זה שלרוב האנשים בחברה המחשב חזר לתקופת האבן - קליק, מכינים קפה. קליק - הולכים לשירותים…

אה, והעובדה שחלונות ההגדרות של הדבר הזה נראה כמו שאלון 300.

אבל מה אוכל אותי? שוב, כמו לפני כמה שנים, עברו פורמט של קבצים. זה אומר שעוד זמן קצר לא תהיה ברירה וכולנו נעבור לתכנה החדשה כי אי אפשר לפתוח קבצים שנשמרו ב2007 בגרסה הישנה של אופיס שיש לכולנו על המחשב. זו התעללות די רצינית בצרכנים. הטענה שלהם לטובת העניין (מעבר לזה שככה הם מכריחים את כולנו לקנות משהו שאנחנו לא בהכרח רוצים) היא מילת קסם - XML. בלי לסבך אתכם, זה אומר שהם עברו למבנה חדש לחלוטין של הקבצים, שהוא כביכול עונה על סטנדרטים בינ”ל. תיאורטית, סוף סוף משהו טוב.

אבל איפה קבור הכלב - אם המעבר הזה באמת קרה, הרי שמעתה אין שום הבדל בין קובץ וורד לקובץ אקסל. הכל מידע ששמור במבנה של עץ. ולכן, פתאום לא אמורה להיות בעיה לעשות דברים שכולנו כבר שנים מקללים עליהם - כמו להעביר טבלה מאקסל לוורד. דבר פשוט, שבגרסת אופיס 2003 בלתי אפשרי. אמרתם תאימות בין התכנות של אופיס? חה חה חה. אז XML אמור לאפשר את זה.
ומה גיליתי - גם עכשיו, הם לא מאפשרים לעשות העברה כזו. או שמעתיקים טבלה ומאבדים את כל ההגדרות תצוגה שלה, או שמעבירים את התוכן כתמונה, בלי יכולת לשנות מה שיש בה.

מה זה אומר :

1. או שמיקרוסופט ממש ממש ממש ממש ממש מטומטמים, ולא קלטו שזה אפשרי, שזה מקביל בערך לאדם שממציא את הגלגל, ואז סוחב אותו על הגב ממקום למקום,

2. או, שמיקרוסופט החליטו לז^^ן אותנו, והוציאו היום גרסה עם XML שכופה על כולנו לעבור אליה, ורק בעוד שנתיים שלוש יוציאו את הגרסה שגם מאפשרת ליהנות מכל היתרונות, שכולם ירוצו לקנות גם, כי זה סוף סוף פותר בעיות אקוטיות בשימוש באופיס. שזה אדם שקונה מכונית חדשה, ואז דוחף אותה ממקום למקום במקום לנהוג בה, כיוון שרק עוד שנה ימכרו לו בנפרד את המנוע.

לדעתי, כולנו אהבלים, ומה שנעשה פה זה פשע חברתי. אני קורא לכולם להסיר את אופיס מהמחשב, ולעבור למשהו אחר. נגיד אופן אופיס. מגיע להם שישלמו על זה איכשהו. ולקבל מאיתנו מיליארדים על הקקה הזה לא נראה לי עונש הולם.

מי שאיתי, שיקום. מי שלא, יכול לעבור לקרוא את הפוסט הבא שלי בזמן שהוא מחכה שהאופיס החדש שלו יפתח מסמך וורד.

אני עייף. ואני רק בן 31. לא יכולתי לראות את החדשות. לא יכולתי לראות את האופן הנוצץ, ולא יכולתי לראות את מיטב השדרנים המחוייטים מזיינים את השכל עם אוסף החליפות התורניות באולפן.

לא צריך שתסבירו לי מה רואים, אני יודע מה זה אוהל, מה זה מכונית, מה זה ארון.

לא רוצה לחוות עם כל עמישראל את הסיפור בשידור חי. רוצה שנעזוב בשקט את ההורים של החיילים. שנתן להם לכאוב בלי צלמים מסביב.

שמרו את האולפן הנוצץ לתוצאות מיס יוניברס. להסכם השלום. לצילומים של בראד ואנג’לינה שבאים לארץ (תירגעו, מקרה היפתטי).

לא מבין איך עוד יש למישהו כוח לזה. ורק לחשוב לשניה כמה אנשים כאלה עוד חסרים לכל מיני הורים, מכל הצדדים.

שונא עכשיו שרים בחליפות, אוכלים בורקס. שונא מדינאים, שונא שדרני רדיו וטלויזיה שלא שותקים. שונא אנשים מתלהמים ברחוב. שונא את “המצב”, שונא את האדישות שבה אנחנו חיים את הקיום הזה, ולא משנים דבר.

2 פרסומות ומייד נשוב.

כתבה במרקר צדה את עיני הבוקר. התקציר - מטוס אל על עמד שעה וחצי באוקראינה וחיכה לרבי שאיחר. 150 נוסעים ישבו בכיסאות כי חבורה של חרדים איימה לעזוב את המטוס (שיעזבו, לא מבין מה הבעיה?). קשה לספור כמה דברים מעצבנים אותי בסיפור הזה. אם אני מגיע פחות משעתיים לפני הטיסה, אני בלחץ שלא לעכב מישהו, ושלא יברחו לי. נגיד שאני מאחר לאנשהו, אני בוודאי לא אדרוש שכולם יחכו, מקסימום אבקש. ולאיים בהפרת סדר אם לא יעשו כרצוני? שיזרקו את כל החבורה לכלא.

והשיא, בעיני, ששובר את גב הגמל, ולדעתי היה גורם לי לשבור שיניים, זה המשפט הבה מהכתבא, מובא כלשונו: אחרי שחברת אל על (שיתביישו עד עולם) ויתרה ואמרה לקברניט לחכות לרב, “הנוסע החרדי שעיכב את הטיסה התקשר לרב בטלפון הסלולרי והרגיע אותו ואת מלוויו כי אין להם מה למהר וכי הטיסה ממתינה להם”. ואז עברה שעה וחצי. כשהגיע הרב, הוא כמובן ביקש את האינטרקום, והתנצל בפני ציבור הנוסעים על חוצפתו של הבחור שעיכב את הטיסה. סליחה, שקעתי בפנטזיה לרגע. למעשה, “כעבור כשעה נוספת, הגיע יהודי חרדי נשוא פנים, בשנות ה-70 לחייו. הוא לווה בשניים-שלושה חרדים, תפס את מקומו במטוס והסביר לנוסעים, ש’כל עכבה לטובה’.” בוקס לפנים!!!

שככה יהיה לי טוב. נגיד שהצלחתי לעכב טיסה בשביל מישהו. הייתי מצלצל אליו מייד, ואומר לו שירוץ כמו משוגע כי כולם מחכים. וודאי לא שיירגע וייקח את הזמן. זו חוצפה שפשוט לא תיאמן.
כציבור, החילונים עדיין רוב במדינה הזו. אבל אין לנו את הכוח שיש לחרדים ביכולת ההתאגדות שלהם. וחבל כנראה.