The Soap Box

זה היה בטיול משפחתי. בהפתעה, הגיע לנו בחור מקסים בשם יוסי, שעשה לנו ערב של טעימת יינות. צימרים במצפה לשלום (רמת הגולן), משפחה שאוהבים, שקיעה מהממת, וערב טעימת יינות, עם גבינות, גרבדלקס וממרח כבד לשם הנישנוש. כבר אמרתי שאני אוהב את המשפחה שלי?

בהתחלה, טעמנו שני יינות לבנים. היה שם שרדונה של ירדן (רמת הגולן) שהיה טעים, וסוביניון בלאן שברח לי השם שלו. היה טעים, אבל בעיני הבלתי מקצועיות, לשתות יין לבן זה כמו שהולכים לפאפאגאיו, ומקבלים הרבה עוף בהתחלה שלא יהיה לך מקום לבשר…
ואז הוא שלף שפן מהכובע. טעימה עיוורת. עכשיו אני לא גאון ביין, ואני מודה שלעיתים אני נעזר בשם הבקבוק לדעת למה אני מצפה. אז פה הייתי לבד עם חוש הטעם שלי. וזה בעיה, כי עד היום אין לי מושג מה זה עפיצות.

אז הראשון לא עשה לי אז זה, השני קצת יותר, והשלישי היה לי מאד טעים.

לאחר הסרת הלוט, הסתבר שאלה הקברנה רזרב של יקב בזלת 2003, עוד משהו, והקברנה של יקב מאור, 2004. כמו שאמר המורה שלי לאינפי, “נו, ממשיכים”. שלפנו ליוסי בקבוק של אמפורה קברנה 2003 שהיה לנו, והוא אישר שזה טעים לו, אז המשכנו.

בשלב זה הרוחות כבר סערו קצת, הנוכחים מבוסמים קצת, ויוסי הוציא את ההפתעה הגדולה.

שני בקבוקים לסיום הטעימה. הראשון, קברנה של ירדן, 1999. הטעם פשוט מעולה. היין זרם לו בנעימות לגרון, והשאיר טעם של עוד. השני, קצרין 2000 של ירדן. ללא ספק, מהטעימים ששתיתי בהרבה מאד זמן. באופן מפתיע, הבקבוקים חוסלו במהירות מדהימה. שמעו, הייתי צריך לבדוק שוב ושוב אם זה באמת טעים לי כמו שחשבתי.

קינחנו בהייטסווין 2004, יין קינוח מתקתק ונעים, ועברנו לפתיחת כל מה שהיה באיזור.

אגב, טיפ קטן - כשמטפסים ביינות במהלך הערב, לא כדאי לחזור אחורה ליין קודם - פתרום מה שהיה טעים לפני חצי שעה פתאום נראה לך מבעס.

יבורכו הייננים של רמת הגולן. יבורך יוסי שהביא את התוצרת אלינו. אח החיים הקשים…

שורת הקרבנות בבוקר שאחרי:

בהמשך לשבוע שעבר, הפינה השבועית של תמונה שצילמתי. הפעם - מדוזות.

תמונה של מדוזה שצולמה באקווריום. אחלה רקע למחשב, לדעתי

בפעם הבאה, קצת הומור. סוף שבוע נעים ומהנה!

קיבלתי פידבקים שהבלוג שלי נהיה נוטף מתיקות ורומנטיקה. מנה אחרונה ודי. ביום שני התחתנתי. מותר, לא?

זה היה יום מיוחד ביותר. ומאד שונה ממה שציפיתי. את כל היום עטפה הילה של טשטוש שנבעה חצייה מהאושר וההתרגשות, וחצייה מהוירוס המגעיל שנפל עליי יומיים קודם לכן. אני זוכר התרגשות כ”כ גדולה. כמו ההתרגשות שהיתה לנו ביום ההולדת כשהיינו ילדים, אבל פי 10 יותר חזקה. מהבוקר, אורלי הלכה ונהייתה יפה מרגע לרגע, עם כל מגע קסם של הספר, מאפר, שמלה, כמו הנסיכה בסינדרלה. זה היה חוויה להתבונן בה.

כמעט איחרנו לחתונה שלנו, שילוב של התארגנות קצת ארוכה משחשבנו, עצירה קטנטנה להצטלם ופקקים מטורפים. אבל הגענו. המקום היה יפה כמו חלום, כל מי שהא היה יפה ואלגנטי, וקרן משמחה. האוכל היה טעים, ולא הפסיקו להגיע אנשים חגיגיים, כולם לכבודנו. חיבוקים, נשיקות, כוסית קטנה של ויסקי לחיים עם החברים, ופוף, החופה.

אני לא זוכר מילה שהרבי אמר. עמדתי שם עם האישה הכי יפה בעולם, מחובקים ומאוהבים, ומסביב נאספו כל מי שאני אוהב, וחייכו. רק הסתכלתי מסביב וחייכתי לכולם. בום נשברה הכוס, חיבוקים נישוקים, נראה לי שכולם הספיקו לאכול מתישהו, והתחלנו לרקוד.

היא רקדה כמו שדה. יפה כמו חלום, מחוייכת, מאושרת, ואני שבוי בקסמיה. כשהתחלתי כבר קצת להתעייף מלרקוד, שוב נשמע הסלואו שלנו, והערב נגמר, עם חיוך מאוזן לאוזן.
הכל היה נהדר, יפה, נעים, אינטימי, כיפי. כולם חייכו. כולם נהנו. התחלנו דרך חדשה, ואני נרגש לראות מה יילד יום.

אה, כמעט שכחתי - בשביל כל מי שעזר. בעליה לחופה:

All you need is love

אחרי החופה: הפרוורים - אהבה פשוטה,

ושיר מספר שמונה של אריק אינשטיין

סלואו ראשון - Etta James - At last

אגב, אני זוכר שהבטחתי שזה לא יהיה בלוג חתונה. בגלל זה יש היום עוד פוסט, לאזן

אני זוכר את היום בו הלכתי לראשונה לכיתה א’. קצת חושש, מאד מתרגש, מחברות חדשות ותחילה של החיים מחוץ לבית. היה לי את היום בו התחלתי ללכת לצופים. חגיגי ומאושר הלכתי במדים החדשים שלי, ובמכנסים הרבה יותר מידי קצרים.

השחרור מהצבא היתה היום המאושר ביותר בחיי עד לאותו רגע. נכנסתי למכונית איש חופשי, התנעתי, והרדיו התחיל לנגן לי את “התחלה חדשה” של בנזין.

לעמוד על פסגה של הר בהימלאיה, חומולדת שלושים, החיים מלאים שיאים ורגעים מדהימים.

היום אני עומד מתחת לחופה, מוקף באנשים שאני אוהב, ומתחתן עם אורלי.

לרובנו חתונות זה אירוע בסדרה של קנסות שמקבלים מחברים. יש מדד מוסיקה, אוכל ואלכוהול, וממשיכים הלאה.

בשבילי זה שיא של שבוע של חגיגות, אישיות יותר ופחות, שבאות לחגוג את תחילת המשך החיים שלי, במתכונת חדשה, ביחד. סוג של ביחד שלא הבנתי בכלל, עד עתה. מצחיק, תמיד כשחברים שלי היו אומרים לי נו כבר תתחתן גם אתה, (כן איתן, אני מדבר עליך) חשבתי לי שזה מזימה. שהם נפלו לבור ועכשיו רוצים חברה. כמה טעיתי.

היום זה היום. אורלי אצל הקוסמטיקאית, אני בחופש קצת, נח לי מהשינה המעייפת יהיה ספר, נתלבש, נצטלם, כל הטכסים הקבועים. עוד יש ויכוח אם האוטו יהיה מקושט. על זה אנחנו מתוכחים, את הצבעים של המפיות דווקא פתרנו בקלות…

יוצאים היום להרפתקה חדשה. אני מוכן, אני בטוח, ואני מלא ציפיה למה שבא. ויש לי שותפה מדהימה לדרך. אה, ויהיו אחלה אוכל, אלכוהול, ומוסיקה לריקודים. תבואו

(כן כן, זה תמונה של עבדכם הנאמן̷

אני שונא מעט דברים בעולם.

סיגריות, אנשים גזענים, טלפונים סלולאריים בזמן סרט בקולנוע. רשימה קטנה. אבל משום מה, ההאמר, אותה מפלצת שטח, עלתה אצלי גבוה ברשימה. מכלי רכב איזוטרי שמשמ את הצבא, זה נהיה אביזר אופנה. הצהרה שיש לך מיליונים לשפוך על גוש ברזל מכוער, מגעיל, שאינו מתאים לסביבה העירונית, ומבזבז דלק כמו עיר קטנה כל פעם שמתניעים אותו.

אבל אתמול, במעבר לינקים אסוציאטיבי מזדמן ברשת, גיליתי כתבה שעשתה לי אור בעיניים. מה שלא עשו פעילי סביבה, מה שלא עשה האתר הגאוני הזה, עשו האיראנים. מחירי הדלק הפכו את המכונית ליקרה מידי, ומכירותיה קרסו ב60 אחוזים השנה. ג’נרל מוטורס שוקלת אם למכור את ההאמר, או לסגור את קו הייצור (אופציה ב’ בבקשה!).

כמו החליפות הוורודות עם כריות הכתפיים של שנות ה80, גם ההאמר ימצא את מקומו ברשימת הבושות שחלפו מן העולם.

אתמול בצהרים, אמר לי כפיר / כפיר / כפיר / כפיר (והרשימה נמשכת), חבר שלי, איש עולם הווב 2.0, לבוא לאירוע של Mashable. ערב נטוורקינג. כמי שאמון על פיתוח הקהילות בחברה שבה אני עובד, התייצבתי למשימה.

באר גדול בנמל תל אביב, 500 איש שרובם מסתבר מכירים את כולם, וכל אחד נמצא ברשימת החברים של  האחרים בפייסבוק, התכנסו לערב של מישמש הדדי, עם אלכוהול חופשי וקצת נשנושים. מאד נחמד.

בהתחלה קצת הסתובבתי אבוד, לא סגור על איפה מתחילים כשאני לא ממש מכיר אנשים, אבל השילוב של הבירה השנייה, ושל אדם או שניים שהכרתי וסינג’רתי להכיר לי אחרים, הניע את התהליך.

פגשתי אנשים מעניינים ומוכשרים, אספתי כמה כרטיסי ביקור של אנשים שכדאי לי להפגש איתם ויכולים לעזור לי בעבודה שלי, ונהניתי מאד.

מסקנה - שלחו לי הזמנה גם לאירוע הבא!

נספח - כמה אבחנות:

•  היה שם ריכוז אדיר של אייפונים.
• ממש לא מומלץ לומר לאדם בכינוס כזה שמחזיק אייפון “זה הדגם הישן, לא? אז ממש מבעס שעכשיו מוכרים את הגרסה החדשה בחצי מחיר ממה שקנית את זה הא?”
• היה ממש כיף שחצי מהאנשים שם מכירים את המנכ”ל שלי, ומוסרים לו ד”ש. אם רק הייתי יודע איפה הוא יושב…
• יש אנשים שיש להם 3 כרטיסי ביקור, ל3 חברות, כולן מנוהלות מהחדר שלהם בדירה של ההורים.
• יש אנשים עם חברה של 12 עובדים, שאין להם אפילו כרטיס ביקור, וזה אחד האתרים הכי גדולים בארץ.

ויש יוזמה שנשפכת לאנשים שם מהאזניים. נראה לי כיף להיות הבוס של עצמך.

שבוע ליום הגדול. בשמונה הלכנו לאכול ארוחת ערב בפביאנה עם חבר. צעדנו לנו בשדרות בן גוריון, ופתאום אני מסתכל על אורלי ואומר לה שברגע זה בדיוק, עוד שבוע, נעמוד מתחת לחופה. השמים היו בגוון סגול יפהפה של שקיעה, האויר נעים, והעולם חיבק אותנו.

עוד שבוע מרגע זה אתעורר לי במיטה, איש נשוי. אחרי המסיבה, אחרי החתונה.

כל ה”קוליות” שזרמה בי מתפוגגת, הפרפרים בבטן משתוללים, ואני מחייך, מחבק, ומאושר.

חצי מהערב בילינו בלבחור מה יהיו השירים של החופה, מנגנים עשרות שירים קיטשיים ורומנטיים, ומידי פעם מצחיקים (מישהו פעם צעד לחופה לצלילי המנגינה של “רוקי” או של “מבט ספורט”?) ורקדנו, ושרנו, והתענגנו על כל רגע.

הנקטר, משקה האלים, שחיפשו כל ההסטוריה, נמצא כ”כ קרוב. הוא נמצא במבט אחד בעיניים של מי שאנחנו אוהבים.

סבל/כאב בא בהמון צורות, צבעים וטעמים.

אם זה ילד בן 16 שמאוהב עד כאב בבחורה שלא יודעת שהוא קיים. אם זה חבר שלך, בחור צעיר ומקסים, שגילה שלשום שיש לו סכרת, ומתמודד עכשיו בבית החולים עם התגלית הזו שתלווה אותו כל חייו. אם זה עוזרת הבית שלך, ששמעת בטלפון שהיא גנבה מהבית של חברים שלך, ואתה קולט פתאום כמה היא מסכנה, חיה מהיד לפה, ופשוט זקוקה נואשות לכסף.

אם זה אנשים שאתה לא מכיר. זקנה בת איזה 100 שעומדת בצומת כל יום ליד בורסת היהלומים ומבקשת נדבות. הזקן ליד המיטה של החבר, ששכב ונאנח לבד כל הלילה והפריע לו לישון מרוב כאבים.

מאות אלפי אנשים שאין להם אוכל, שאין להם חופש, מפוזרים ברחבי העולם, כשאני יושב מחובק עם חברה שלי בסלון שלנו, רואים סרט, ואני מרגיש מסכן כי אין לי מחשב נייד כמו לחבר שלי.

אנחנו מודעים לרגע אחד לסבל של אחרים, אבל זה כואב מידי, ואנחנו חוסמים אותו. זה ברז שחייב להיות סגור, אחרת אנחנו נוצף, ולא נוכל להתמודד. ובכל אופן, צריכים מידי פעם לראות את סבלם של אחרים, ולנסות קצת לעזור. את חבר שלי אני יכול לבקר. את העוזרת אני יכול להשאיר בעבודתה, ולהציע לה עזרה. לזקנה, בצומת, להציע מספר שקלים.
ולאחרים?

לאחרונה, יצא לי לשחק עם ילדים קטנים.  זכיתי לראות את האושר שלהם. ילד קטן שמצחיקים אותו עם פרצוף מוזר, או שמקבל משהו שהוא אוהב, וזה יכול להיות גם גוגואים, מאושר. מאושר בצורה שלנו המבוגרים כבר לא מוכרת. הילדים הללו מגשימים את מה שמורי זן מנסים ללמד אותנו כבר אלפי שנים. לחיות לגמרי ברגע. ליהנות ממנו ולהיות בו, ולא לנדוד למשכנתה, לעבודה, ומצב בשטחים. להיות על רכבת ההרים, ליהנות מכל עיקול ולחוות אותו במלואו. אנחנו תמיד חיים במיל סלט, נמצאים במקום אחד אבל המחשבות שלנו מפוזרות על דברים מלפני שבוע ודברים בעוד חודש. מי ייתן ונדע כולנו לשמוח כמו ילד בן 3.

התארסתי לפני חצי שנה.השבועיים שבאו אחרי אותו רגע היו הדבר הכי קרוב לאותו אושר שחוויתי אי פעם. במשך כמה שבועות הייתי בעננים. כל העולם היה יפה, כל האנשים נחמדים, וחמימות מתקתקה מילאה אל כולי. כמו כל תחושה, לצערנו, זה הלך ונרגע עם הזמן. שירות הלקוחות של בזק מפשל עליך, עוד מנייק חותך אותך ברמזור, מעצבנים אותך בעבודה, והאושר נשחק.

אבל אנחנו שבועיים לפני היום הגדול. וכל פעם שאני חושב על זה, מדמיין את זה, מדבר על זה, אני פשוט, במילה, מאושר. וזה סוג של אושר שלא הכרתי. הוא מלא יותר, ממלא בהתרגשות, וסיפוק, ושם לי חויך דבילי על הפנים. ושום דבר אחר לא משנה.

כמו אושר של ילד, אבל בוגר יותר. פחות חולף. הוא כל כך יותר גדול, כי הוא מנצח את כל הציניות, והטרדות, ושכבות ההגנה שבנינו כל החיים.

זוכרים כשהרגשתם פעם ככה?

אחת לכמה זמן אני מבקר בעיר הולדתי, חיפה. קצת כמו לנסוע לחו”ל. אחת המסורות הקבועות מזה שנים זה לאכול ארוחת בוקר בשבת עם אבא שלי ואורלי בקפה גרג ליד כיכר קרית ספר. מקום חמוד, אוכל טעים, שירות מצוין ממלצרית שכבר הכרנו, ואומרים שהקפה טעים.

הייתי מזמין תמיד את ארוחת הבוקר מאד שלהם. פריסה מרשימה ומפתה של ביצה עשויה כרצונך, עם איזה תוספות שרק תרצה, מבחר גדול של גבינות, לחם טעים, סלט. תענוג.

השבוע, כרגיל, התישבנו והזמנו אוכל ושתיה. סימן האזהרה הראשון היה צריך להיות בזה שהמלצרית האהובה שלנו כבר לא עבדה שם. ואז, גשם. הארוחה הגיעה, ולא נראתה כתמול שלשום. הסלט גדל, החביתה קטנה. מבחר הגבינות צנח, והן לא היו אלו שביקשתי. במקום הלחם הרגיל הגיעו שתי פרוסות עצובות. הצלחת הנוספת הגיעה רק כשקמנו לקחת בעצמנו. חיכינו כמעט 20 דקות לכוס תה, אחרי שהם כבר התנצלו על העיכובים הקודמים. נכון שהתנצלו, פיצו ומה לא. אבל זה לא עוזר, המקום הדרדר. נורא עצוב.
המקום היה הפייבוריט שלי בחיפה. עכשיו עולה השאלה - לתת עוד הזדמנות או להבין שהמקום ירד מגדולתו? וחשוב מזה, מכירים קפה נחמד על הכרמל שמגיש ארוחת בוקר טובה בשבת בבוקר?

(נ.ב. - אל תשליכו על הסניף בדיזנגוף סנטר, הוא נפלא!)