The Soap Box

בשבועות האחרונים חל שינוי גדול באינטרנט.

פתאום, בוקר אחד, גיליתי שאני מחובר לצ’ט דרך פייסבוק. מאתר שאני נכנס אליו מידי פעם, ושם לי כמה נשים מהעבר כחברים שאני יכול מידי פעם לשלוח הודעות ולענות בזמני הפנוי, גיליתי שפתאום כל סחבק שלי באתר יכול לפתוח איתי צ’ט. יש בזה משהו קצת חודרני. יש לי מסנג’ר. בחרתי בקפידה מי שם ומי לא. אני לא רגיל שפתאום כל ה14 מיליון אנשים באתר יכול לדבר איתי אונליין כשרק ירצה. שלא לדבר על זה שזה חרא של צ’ט.

ואז, הבוקר, קלטתי שחבר שלי שמשתמש בתכנה בשם טויטר, שולח אוטומטית כל עדכון כזה גם לחדשות שלי בפייסבוק. היה לו בוקר רגשני, והמסך שלי לא הפסיק להבהב כל 3 דקות בעדכון השיר האחרון שהוא שמע על המחשב. שוב, עודף חשיפה. לא עשיתי מנוי לטויטר שלו, ואין לי דרך להימלט מזה.

מייד אח”כ נכנסתי למייל שלי ביאהו, וגיליתי שהם עלו על הגל, וחיברו את הצ’ט שלהם לאתר. עד היום נמנעתי מלהתחבר לצ’ט שלהם, ופתאום כל מי שברשימת הכתובות שלי יכול להקפיץ לי חלון ולרצות לדבר איתי.

אין יותר חוצצים. אני מתחיל לשקול מחדש את האנשים שאני מתיר להם להתחבר אליי. את רשימת הכתובות מייל שלי. כמה אנשי משאיר את החלון פתוח על פייסבוק בכלל. מכל פתח וכל חלון כזה, שפתאום מקבל משמעות חדשה כחלון, יש פתח שממנו מציץ בנאדם.

אני רוצה לומר לא ייאמן. אני רוצה לומר שאני המום. אבל אני כבר לא.

חדש חדש באתר הארץ, כתבה על נערים יהודים שנאספו להם יחד והתעללו בשני נערים פלסטינים. הם נאספו בעקבות הודעה באיי סי קיו, עם אלות וסכינים. היכו ודקרו את הנערים. בערב יום השואה. ערב של יום בו אנחנו אמורים לזכור מה שנאת זרים, גזענות ולאומנות עושים.
אז היו לנו שריפת ספרים.  צנזורה של הרשת. חוקים שמעודדים הוצאה להורג של מי שימסור שטחים. ועכשיו חבורות של אספסוף שתוקפים נערים ברחוב.

עשו לכם ניסוי מחשבה מעניין. קראו את “סיפורו של גרמני” של סבסטיאן הפנר.  תראו אם הטקסטים מתחילים להיראות לכם מוכרים.

טוב, יש לנו פחות משלושה שבועות. מאז שהצעתי לאורלי, אנחנו בדיונים על איזה שיר הולך להתנגן לפני ואחרי החופה. בתור אדם שחי מוסיקה, חשבתי לתומי שלא תהיה בעיה גדולה לבחור שיר. אבל השעון דופק, ואין שיר.

יש את האופציות הכי טריביאליות: You are so beautiful, she ושאר שירים קיטשיים, רובם מופנים לכלה. Here comes the sun, אניה גם הוזכרה. בא לנו משהו מיוחד, אז המשכנו הלאה.
ישר רצו לי בראש רעיונות מצחיקים. “נפלת חזק”, “It’s the end of the world as we know it” וכו’. נאמר לי שלא מקורי, ובכל אופן זה אירוע די משמעותי. לא זמן לבדיחות.
זו חתונה עברית, אולי עדיף שיר בעברית, לא? משום מה לא עולים לי רעיונות. אני משתגע, אבל אין. (לא, שירים מזרחיים שנכתבו במיוחד לחופות לא נספרים)

חברים. ישועה. שיר לפני, שיר אחרי, הראשון עדיף בעברית, אבל אנחנו פתוחים לרעיונות. הצילו!!!

קראתי במקרה פוסט, שמספר על אייטם חדשותי מרענן. למי שאין כוח לקרוא בעצמו, סגן ראש עיריית אור יהודה ארגן שריפה המונית של ספרי הברית החדשה שחולקו לתושבים. איפה להתחיל בכלל?

רע שהוא ארגן שריפה של ספרים בכיכר העיר? רע שהתגובות היו רק על זה שהספרים נשרפו? הפוסט המציון שציינתי מתמצת את זה יפה. מה אם היו גורסים את הספרים, זה לא היה רע כי הנאצים לא עשו את זה?

רק לפני שני מצמוצי עיניים היה פה יום הזכרון לשואה. וכבר אז הרגשתי את העיוורון שלנו. איך אפשר לבכות מרה על העוולות שעשו לנו, ולהיות כל כך עיוורים למה שאנחנו עושים לאחרים.

ואל תקפצו לי שאני משווה לשואה. אנחנו לא מעמידים פלסטינים בשורות ובתאי גזים. כל הכבוד לנו. אנחנו באמת יחסית, כיבוש נאור. אז מה? אנחנו אחראים לסבל מתמשך של בני אדם. והעובדה שאנחנו מתנערים מזה, זה החטא שלנו.

ש”ס הצליחו לאחרונה ליזום חוק שמגביל את הגישה לאינטרנט (כן כן, סין זה כאן), לארגן שריפה של ספרי דת (ואני רק מדמיין מה היה קורה אם זה היה שריפה של ספרי תנ”ך איפשהו בעולם). מה הלאה?

עכשיו בסופ”ש ראיתי כתבה מעניינת שבעקבות שחיקת ערך הדולאר, והמצב הכלכלי בארה”ב, הקהילה החרדית במצב קשה שכן התרומות שהיו רגילים לקבל כבר לא מציאה גדולה.

ואני אומר: מזל טוב, לכו לעבוד.

כבר הרבה זמן אני מתלבט לגבי פיצ’ר חדש שאני רוצה להוסיף לבלוג. מאד בא לי לשים פה אחת לשבוע תמונה שצילמתי. הצילום הוא תחביב שלי, ויש לי הרבה תמונות שהייתי רוצה לשתף, רובן מעבר לסתם תמונה יפה של אגם ופרחים. אז מצד אחד, מגניב. אבל מצד שני, לא הייתי רוצה לזבל לאנשים את השכל, או שיחשבו שזה במקום לכתוב פוסטים אמיתיים.

אז הנה תמונה ראשונה, התכנית זה תמונה בשבוע. לא להציף. אשמח לשמוע האם זה צעד טוב או רע לצרף את זה לבלוג.

הפעם - תמונה זו היא של ליקוי חמה שהיה לפני איזה 3 שנים. כן, זו השמש

הקליקו על התמונה להגדיל אותה.

נכנסתי לחנות יין ליד העבודה.

חיפשתי, הפכתי, שאלתי. בסוף המוכר ואני הצלחנו למצוא בקבוק שמצא חן בעיני. איזה בקבוק ממוספר של אחד הבצירים הטובים שהיו בשנים האחרונות, מיין בוטיק מרמת הגולן. לא נדבר על כמה הוא עלה, אבל זה היה מחיר שערורייתי. בלב רגוע ידעתי שיש לי סוף סוף מתנה יפה ליומולדת של בן דוד שלי.

בדרך החוצה, ראיתי שיש מדף של בקבוקים, שלושה במאה שקלים. אז העמסתי שלישייה לשקית שיהיה לי בבית.

ביציאה מהחנות, בעודי צועד לי לאיטי, שקית ביד אחת עם היין הטוב, וביד השניה הבקבוקים הזולים, היתה לי הארה. קרן שמש נפלה עלי מהשמיים. משהו ממש לא נכון בתמונה הזו. לא שאני לא חושב שמגיע לבו דוד שלי יין טוב. אבל למה אני מוציא עליו את הסכום הגדדול, ונותן לעצמי לשתות חרא של יין???

יש בהארה הזו טוב ויש בה רע. אני ללא ספק שותה יין יותר טוב מאז. אבל אי אפשר לחזור אחורה, וללא ספק, זה משפיע לא מעט על העובר ושב.

אני לא רואה הישרדות. אבל אפילו אליי הגיעה התרעומת על מותה של התרנגולת (למי שכמוני חי על מאדים, כל התיחסות לקוריצה לאחרונה היא לא לאחת הבנות בתכנית אלא לתרנגולת שליוותה את הסדרה).
לאחר שהעם נקשר אליה, היא הובלה את מזבח השחיטה (הקיצר - מישהו אכל אותה). אנשים סיפרו לי את הסיפור בזעזוע. הרי היא כבר לא סתם תרנגולת. היא נהייתה דמות בסדרה. והשיא - ארגוני צער בעלי חיים הביעו תרעומת על מותה בטרם עת. מחאה, איומים בתביעה, מה לא. הייתי המום לגלות שארגוני זכויות בע”ח התנגדו למה שקרה לאותה קוריצה.
קשה לי לנסח את זה אחרת - הם צריכים לשלוח להישרדות מכתב תודה. רבים וטובים מבתי ישראל ראו את התכנית, ונקשרו קשרים נפשיים לאותה פרגית. עם מותה, יותר אנשים חושבים על כך שלאכול חיות זה רע, מאשר כל אחרי הפגנות של בני נוער אידיאליסטיים בדיזנגוף סנטר במשך שנה. כל חתיכת בשר שקונים במסעדה או בחנות נטולת שם ואישיות. לא סתם ההמבורגר כ”כ פופולארי, זה כ”כ מנותק ממה שהיה פעם חיה, שאפשר לאכול את זה בשקט בלי שום קצה מחשבה שאנחנו אוכלים מה שהיה פעם חי. והנה, מול מאות אלפי צופים, חיה מקבלת תשומת לב, ואישיות, ואז נהרגת בשידור (חי?). לפתע כולם קיבלו ישר לפנים את העובדה שכל סטייק, כל שיפוד שאנחנו נאכל, היה פעם קוריצה (או אשתו של מוש השור).
קוריצה לא מתה לשוא. היא הוקרבה לשם ארוחה, אבל עוררה מחשבות ביקורתיות על אכילת חיות בקרב אנשים רבים. בזה היא תרמה תרומה אמיתי לזכויותיהן של חיות. תרומה גדולה וחשובה.

אם היה מסר חינוכי אחד בסדרה הזו, הנה הוא.

לזכרך קוריצה. לא נפגשנו, אבל מותך לא היה לשוא.

נניח שאדם עובד במשרד.

נניח שהוא עובד בחדר עם עוד חמישה אנשים.

נניח שהוא חושב שהוא לבדו בחדר, וכולם הלכו.

נניח שהוא מנצל את הרגע הזה לאחד האקטים שאנו נוטים לעשות רק כשאנחנו לבד לבד בעולם. (אל תלכו רחוק מידי, איזה חיטוט באף יהיה דוגמא היפותטית טובה).

נניח שלאחר סיום האקט, הוא שם לב שלמעשה, אחד מהשותפים לחדר נמצא בחדר, והוא לא היה לבד כמו שחשב.

נניח.

ביום העצמאות הלכתי עם אורלי לכיכר רבין לראות את המופע הגדול. זכרנו שהיתה השקעה אדירה בחגיגות השנה, ואמרנו שנראה את הכסף שלנו עובד בשבילנו פעם אחת. הגענו לכיכר בסוף שרשרת של שירי ילדים בסגנון פרפר נחמד והופה היי, ואז נכבו האורות. זה התחיל מרשים. אורות, לייזרים, קצת זיקוקים ומוסיקה. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה החנוכה של המזרקה של אגם בכיכר זינגוף. מי שלא זוכר את החלקים מסתובבים, את המוסיקה הקלאסית הפומפוזית מתנגנת מהרמקולים והגזייה בערת באמצע, הפסדתם.

ואז, התחילו להקרין תמונות על קיר העירייה, שהיו אמורות לספר איזה סיפור, שהשתלב על הזיקוקים, והלייזירים, וקטעי הקול שברקע. בעיה קטנה, אי אפשר היה לראות כלום ממה שמוקרן על הקיר. אז שיחקנו במשחק הניחושים, לקשר את הלייזרים עם הסאונד עם שבר מילה שהיתה קריאה כי 3 משרדים סגרו את החלון והיה עליהם קטע יותר קריא. (הקטע הקריא בעיגול בתמונה̷

בחייאת זום זום. לא יכלו להוציא 100 מליון ועשרה שקלים ולשים מסך על קיר העירייה? שייקחו את הבדים מהשלטים המכוערים על איילון. לא יודע. אבל לעשות כזו הפקה וככה לפשל?

למי שהפסיד, מייד אחרי זה עלה לשיר יזהר כהן. ושמחנו. אני חושב שזה מסביר כמה בלתי נשכח ומלהיב היה המופע…

ביום חמישי האחרון התחתן לו זוג חברים שלי. חברי הטוב כפיר (שאיש עוד לא גילה איזה סם הוא הכניס להדס במשקה כדי שתסכים), הוא איש אשכולות, יועץ לענייני וידאו ברשת או אלהים יודע מה, בעל חברת “פרבדה מדיה” לענייני חדשות באינטרנט, וידאו אונליין, וכל מה שהוא 2.0.

כראוי לגורו אינטרנטי שיש לו 5435345 חברים ב facebook, twitter, friendfeed, linkedin ומה לא, ההזמנה נשלחה אונליין,כאירוע בפייסבוק. בהזמנה דובר על שידור חי מהאירוע של וידאו זורם ברשת, בלוגים ( live blogging ) מהאירוע וכאלו.
יוק. נאדה. שלושה ימים אחרי, ואין ברשת כלום. אין תמונות באירוע בפייסבוק, אין שום תמונה מקושרת לתגיות המיוחדות בפליקר, גורנישט.

ואני כל כך שמח על זה. אני שמח שבחתונה שלו, לפחות, הוא נשאר באירוע עצמו. לא התעסק במצלמה, או במחשב או כלום. זה בעיני, שמרן שכמוני, סימן טוב. סימן שהוא היה, כפי שראוי שיהיה, עסוק לחלוטין בחתונה שלו, ולא בשום דבר אחר. כשזה היה באמת חשוב, העולם האמיתי ניצח, ובגדול.

יש לי כבוד לעולם המקוון הזה, הרי אני גם חי בתוכו. אבל בחתונה שלי, לא תראו אותי עם מצלמה דיגיטלית ביד. או פאלם, או כל דבר אחר. אם תראו, תרביצו לי ותחליפו את המכשיר בכוס ויסקי…

אגב, כיוון שהוא במילא יהרוג אותי, הנה בונוס קטן מהחינה:

כפיר יקירי, אוהב אותך המון, והמון מזל טוב!!!