פעם, מזמן, כשאנשים עוד השתמשו בטלקרד, הפרודיג’י היו להיט, ובבארים הגישו גודסטאר עם בייגלה, התגייסתי. השנה - 1995. שירתתי בגלילות, וגרתי עוד אצל ההורים, בחיפה. כל בוקר הייתי נוסע לי בטרמפים (כן אז עוד היה מותר) לבסיס, וכל בוקר, מתבעס מהעיכובים על כביש החוף בסיבוב של וינגייט. הנתיבים הצטמצמו שם, כי בנו משהו בכביש.
הנחתי שזה פשוט מזל רע, שהתגייסתי בדיוק כשעובדים על הכביש. אבל אמרתי לעצמי שזה בטח ייגמר מתישהו בקרוב. אחרי כמה חודשים עברתי לגור בהרצליה, ושכחתי מכל העניין.
לאחרונה (2008 להזכירכם), נסעתי מההורים לתל אביב במוצאי שבת, והתנועה האיטה כמעט לעצירה, בוינגייט. וזה זה היכה בי.
לא זכור לי יום אחד מאז שהתגייסתי, שעברתי בוינגייט ולא עבדו על הכביש.
יום אחד, כבר 13 שנה.
מזיזים ימינה, מזיזים שמאלה. מסמנים מחדש מסלולים. מעבירים את כולם בחלק הימני, מעבירים את כולם בחלק השמאלי. ומסביב - בונים. להערכתי סללו את הקילומטר הבודד הזה מספיק פעמים שאפשר היה לפרוש את האספלט בקו ישר ולהגיע לאתונה.
סלילה של כביש זה עסק יקר. לפי הערכות שונות מדובר ב10 עד 15 מיליון ש”ח לקילומטר. מישהו בונה שם רצוף כבר לפחות 13 שנה. אח. לו הייתי הבן של הקבלן שעובד שם על הקטע כביש הזה, בטח לא היתה לי בעיה להיכנס ולקנות איזה חליפה שבא לי לחתונה. יודעים מה, אפילו הייתי יכול להרשות לעצמי עניבה.
