סוג של אהבה שלא כל אחד יכול להתחבר אליה. יש לי בבית את “תמונתו של דוריאן גריי” משנת 1905. הספר הזה בן יותר ממאה שנה. כריכה קשה, דפים של נייר אורז ששומרים על התמונות המודפסות. חלכחם בשלב זה כבר יכולים להריח את הספר, ומתענגים, ושונאים אותי על זה שיש לי אותו. החלק השני מפהק ואומר שיו, איזה צ’יעמום פה.
אז החלק השני, קבלו פטור משאר הפוסט 
הבית שלי, מוצף. מה זה מוצף, זה לא מילה. יש לנו ספריה גדולה בסלון. יש ספריה נוספת בחדר עבודה. יש לי ספריה די גדולה בחדר אצל אמא בבית, ועוד ארגזים של ספרים מונחים לידה. יש לי כמה ארגזים אצל חבר בבית, ולאחרונה הצטרפו עוד ספרים בארון של המרפסת כי אין להם מקום. חלק מכובד מהם זה ירושה מאחות של סבא שלי. ספרים ישנים, יפים, קלאסיקות. הרבה בגרמנית. פילוסופים, מה לא. אם לא הייתי לוקח אותם, היו זורקים אותם לפח. לפח. אני חוזר, לפח.
איך אפשר לעשות דבר כזה? בכלל, ספרים זה לא רק אוסף של דברים שקוראים ונהנים. הם יוצרים שאלות עמוקות ורציניות.
ראשית, מה עשוים עם ספר שגומרים לקרוא. אפשר לשמור, כי ספר טוב שומרים, ולשים לתצוגה ולדאווין בסלון. “מה, קראת את החדש של בורחס?”. מצד שני, ספר זה אוצר, והוא לא חי אם מישהו לא קורא אותו ונהנה ממנו. לפי התיאוריה הזו, היה עדיף שכל ספר שאני קורא אני ישר איתן למישהו אחר, שייהנה ממנו. האמת, כמה פעמים כבר גמלתי בליבי לקחת ספר שאהבתי, ולכתוב על הכריכה: “הספר הזה נועד שיהנו ממנו, אנא קראו, תיהנו, כתבו את שמכם ובאיזו עיר אתם גרים והעבירו הלאה בסוף הקריאה”. ככה ליצור ספר מטייל בעולם. וכל מי שיקרא אותו יוכל גם ליהנות מלראות איפה הספר טייל.
מעבר לזה, מה עושים עם מדפים של ספרים ישנים, יפהפיים, בשפה שאיני יכול לקרוא? מדף דאויין? שולח למוסד לנזקקים בברלין? מוכר באיביי?
מישהו צריך ארגז של ספרים של מסע בין כוכבים באנגלית? לא נגועים.
