ביתנו החדש -

הקליקו כאן

.

.

זה לא שנעלמתי, בשבועיים האחרונים עמלתי על הקמת אתר חדש, לאתר הישן. הבלוג נשאר אותו הבלוג, הוא גם נראה כמעט אותו דבר, ואותם דברי חוכמה/שטות ימשיכו להכתב בו. רק אם אתם נכנסים לפה, עליכם מעתה להכנס לשם…

הסיבות הן רבות - תחושה של עצמאות, שרתים אמינים יותר, קצת אגו…

השורה התחתונה פשוטה. אם אתם מנויים ב RSS או במייל, לא תרגישו הבדל. אם אתם נכנסים לאתר הזה ישירות, פשוט עשו לעצמכם Bookmark חדש על האתר החדש:

http://soapbox.yuvaladam.com

בלוגלי זה אחלה מקום להתחיל בו, אבל איכשהו רציתי מקום משלי. אז כולכם מוזמנים!

יובל

יום ראשון בבוקר נפתח בחדשות נוראיות. אדם רעול פנים נכנס לאירוע של הקהילה הגאה וריסס את המשתתפים בנשק חם.

אני אומר שזה נורא, שזה מבחיל, שזה אקט דוחה ונוראי. אבל לא ממש על זה הפוסט. זה רק הטריגר. אנחנו חברה אלימה. אנחנו חברה אלימה מאד. אנחנו נוהגים על הכביש באלימות נוראית, והורגים אחד בשני. אנחנו נדחפים בתור לסופר ולקולנוע בלי טיפת התחשבות באחרים, וגם לדבר בסלולארי בקולנוע זה סוג של אלימות בעיני.

אנחנו הפסקנו להתרגש מ500 מתים בשנה בתאונות דרכים, מממשלה שמפנה תושבי שכונות עוני בכוח למען מגדלים, או מילדים פלסטינים שנהרגים בידי חיילים. אנחנו שולחים את ילדינו למחסומים בהם סובלים אם במזיד ואם לא אזרחים פלסטיניים, נותנים לילדים בני 18 ליהנות משכרון הכוח המוחלט על אדם אחר, וחלקם לא עומדים בפיתוי.

אחינו, חברינו, הולכים לעשות מילואים בשטחים, יורים בבני אדם אם זה בסיור או במבצע “עופרת יצוקה”, מסתובבים ברחובות עם נשק - חיילים במדים או סתם אזרחים מן השורה עם אקדח בחגורה, ומתפלאים פליאה גדולה שהאלימות מטפטפת ליום יום.

המתח, החרדה, האלימות, הכיבוש, הכל קשור. אדם שפוי לא יכול לחזור משבועיים במחסום למשרד ממוזג, או לפקק על איילון, ולא להביא איתו משם משהו. מהאלימות. זה הנהג מונית שיצא אליי ורצה להרביץ לי כי החליט שחתכתי אותו, זה השכנה הבהמה שממשיכה לגרור רהיטים בקומה מעלינו למרות שהיא יודעת שזה מפריע לנו, זה התנהגות הפוליטיקאים, שוטרים, שכנים. זה התגובות המגעילות בבלוג של רביב דרוקר.

אל תתפלאו שאנחנו נותנים לכיבוש להמשך, לאנשים לסבול סבל נוראי בצד השני של הגדר, ולא נרגיש את זה.

אל תתפלאו ששוטרים בלב תל אביב מפוצצים במכות סטודנטים למדעי הרוח שעומדים בשקט עם שלט, שלא לדבר על היחס למפגינים על הגדר. אל תתפלאו שמישהו כל כמה זמן יחליט לפתור מה שמעצבן אותו עם תת מקלע.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אחת מהשאלות שלנצח כנראה תטריד אותנו, היא מה גורם לדבר אחד להצליח ולאחר לא. אם זה שיר פופ, משחק, בלוג, או כל דבר אחר. כל כך הבה אנרגיה מושקעת בלנסות למצוא מה זה איכות, אבל לא נראה לי שאי פעם נמצא נוסחה.

בעבודה שלי אני בוחר משחקים לשים על אתר אינטרנט. יש היצע אדיר של משחקים בשוק, ואני מנסה למצוא איזה משחקים הכי כדאי לשים. אם אצליח, החברה שלי תרוויח מזה כסף, אם לא, אזי היא תרויח פחות. מעניין שאת הצלחת החוש הבלתי מוגדר הזה, אפשר למדוד בצורה הכי מוחשית. איזה אלבום הכי הרבה אנשים יקנו, איזה משחק הכי מוכר, וכולי.

דוגמה טובה היא תעשיית המוזיקה: מבנה אדיר, המגלגל מיליארדים, שכל מה שהיא עושה זה מפיקה מאות אלבומים, מפרסמת את כולם, כאשר אלו שמוקלטים ומקודמים הם רק תמצית קטנה של ההיצע בשוק, שמיטב מומחי חברת התקליטים חושבים שימכור. מתוכם, מידי פעם יש איזה כוכב. על כל כמה מאות אלבומים שיושבים אחרי חודשיים במדף של 3 דיסקים ב20 ש”ח, יש בריטני ספירס אחת. אותו כוכב משלם למעשה על כל הכסף שנשפך על כל הלהקות שלא מכרו אלבום אחד. מדהים לגלות שחברות התקליטים למעשה לא מרוויחות כל כך הרבה, אחרי שמקזזים את כל מי שקידמו ללא הצלחה.

כמה הם היו מוכנים לתת אם רק אפשר היה לנבא באמת מי מהאמנים יצליחו. סדרת “כוכב נולד” מראה כמה זה קשה, כשאלפים מתמודדים, מאה נבחרים, וכל העם כולו בוחר את המנצח, ולבסוף? מי בכלל זוכר את המנצחים בדרך כלל?

לאחרונה נתקלתי בבלוג מעניין של בלוגר שאינו מזדהה, אבל מספר שהוא היה בלוגר מקצועי, ומנסה לתאר מה המתכון לבלוג מצליח. קראתי את הפוסטים שלו. הוא כותב יפה, הוא משכנע כמו איש שיווק מהמעלה הראשונה. אבל את המתכון הזה, אי אפשר באמת לנסח. לא יעזור, כל הטיפים שלו לא מסבירים לי למה תוך שבועיים של כתיבה, הוא צבר מה שמרגיש כמו יותר קוראים ויותר מגיבים ממני. מה הוא עושה? קראתי פוסטים מפה עד הירח, אבל איש עוד לא מצא נוסחה שהופכת את הבלוג שלך לפופולארי (טוב, לינקים לתמונות עירום זה מתכונת טובה, אבל לא לזה מתכוון הפילוסוף).

(המוני הממתינים לפוסט הבא שלי, תמונה באדיבות AP)

אני קורא את הבלוג שלו ומרגיש איכות. הוא כותב יפה, הוא כותב פוסטים לנושאים שמעניינים בלוגרים מאד. הלוואי שידעתי לתמצת את זה, שידעתי לשכפל את זה. ואולי זה העניין? להיראות רציני ובר סמכא זה חצי מהעניין?

אני אף פעם לא מצליח לנחש איזה פוסט שלי יקבל תגובות ואיזה לא. אבל אולי זה מה שמוסיף עניין, מה שמסקרן, מה שמדרבן להמשיך.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

כתבה לכאורה רגילה במרקר השבוע מציינת שסלקום נמצאת בויכוח עם משרדהתקשורת על חסימת היכולת להשתמש בסקייפ על הטלפונים שלה. תרגום מסינית - יש תכנה שאפשר להתקין על טלפונים ואז לדבר עם כל העולם דרך חיבור האינטרנט ולא כשיחה רגילה. המשמעות היא ברורה - שיחה לאוסטרליה יוצאת כמעט חינם במקום עשרות שקלים לדקה.

את זה סלקום החליטה לחסום, ועל זה  משרד התקשורת התעצבן. יש עקרון שנקרא “נייטרליות הרשת“. זהו עקרון ברשת הדמוקרטית שלנו שאומר שאסור לספקי שירותים לבחור איזו תעבורה עוברת ואיזו לא, או לתת עדיפות לתעבורה זו או אחרת.

משרד התקשורת אסר על סלקום לחסום את הכנה הזו וחברותיה על סמך העקרון הזה. סלקום, מצדה, לא נשארת חייבת, ומכינה קייס משפטי שאי אפשר לאסור עליה לפעות מתוך עקרון.

אז מצד אחד, הרשת שייכת לכולנו באמת, ורע ומר יהיה אם כל ספק שירותים יחליט לחסום מה שבא לו. מצד שני, סלקום צודקים (וכואב לי לומר את זה אחרי השטויות שהם עושים), וטוענים שעקרונות זה טוב ויפה, אבל הם פועלים על פי חוק.

אז נכון, יבוא אדם חכם ויגיד שעקרונות זה דבר חשוב, וכל מה שרע ודפוק אצלנו זה שחברות פועלות רק על פי חוקים ולא מאמצות קצת עקרונות חיוביים, אבל זו המציאות. האם במקרה נהיה המדינה הנאורה הראשונה שמאמצת את עקרון הנייטרליות כחוק? הלוואי.

מה אתם אומרים?

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

בוקר אור יום ראשון. נפתח בכמה צלילים שינגנו לכם בזמן הקריאה:

(לינק ישיר לסרט)
בקרוב מאד הבלוג יעבור שדרוג. הוא יקבל שרת משלו, מראה משופץ, ומסך לדי וי די לילדים מאחורה.

במסגרת השיפוץ הזה, ראיתי לנכון לשאול אתכם שאלה. מעבר לשרת חדש היא גם הזדמנות לשם חדש. מצד אחד, נראה שרבים לא מבינים למה קראתי לו ככה, אבל מצד שני - למיתוג יש חשיבות, וכבר קצת מכירים את הבלוג בשמו הנוכחי. אז להתחלי מהתחלה?

אני יודע שרובכם לא מגיבים בד”כ, אבל אשמח מאד אם תענו על הסקר הבא:

1. האם הבנתם למה הבלוג נקרא תיבת סבון בכלל?

2. האם להשאיר את השם?

3.  איזה שם, אתם שמכירים את הבלוג טוב יותר ממני, מציעים?

למי שמנוי על הבלוג במייל או ב RSS הקליקו על הכותרת להגיע לאתר עצמו, שם אפשר להגיב. לא מצאתם איפה? הקליקו פה.

שבוע מקסים לכולם.

כל סופש מגיע הר הנייר הביתה. עיתון הארץ של יום שישי.

אני נהנה לקרוא את המוסף, עובר על הכותרות,מנסה לצלוח את המוסף הכלכלי ולהפוך לאיש עסקים מתוכחם, נבוך לומר שמוסף תרבות וספרות נשאר מיותם בדרך כלל.

אבל מה שאני הכי נמשך אליו, הדובדבן שבקצפת, התענוג של הסופש, הוא 20 שאלות. בעמוד השני או השלישי של המוסף יש תמיד ריבוע צהוב קטן, ובו 20 שאלות טריויה. התשובות יושבות תמיד באותו דף, בסוף המוסף (יענו עמוד שלישי מהסוף). אנחנו יושבים בסלון, ואם יש אורלים אז יחד, ומתעללים בעצמנו.

כשהכרתי את השאלון לראשונה הייתי גאה שכעניתי על 2-3 שאלות נכון. לפני חצי שנה היו לי מקרי הצלחה של 6-7 שאלות. השיא שלי זה 11. אבל אני חושב שזה היה שבוע קל במיוחד.

בדרך כלל השאלות קשות בטירוף, ואני מבלה את מרבית השמן במבטים מיואשים של “אלהים איזה פסיכופט בעולם אמור לדעת את התשובה לזה???”. לפני כחודש קרה משהו, העורכים כנראה החליטו שהשאלון נהיה קל מידי. כבר שלושה שבועות שאני נמלה בקשים, מנחש ניחושים מטורפים, ובשבועיים האחרונים רק יד המקרה והמזל השאירו אותי עם נקודה בודדת ומסכנה להציל את כבודי.

שבוע שעבר ניחשתי איזה סמים פרויד לקח, והשבוע ההופעה של סוזן וגה עזרה לי עם השאלה מהו הדיינר של טום. המחשבה שיום אחד אשאר ללא אף נקודה, מייאשת. אני אדם בוגר, אני קורא, טיילתי בעולם, בעל תואר אקדמי. ואני פשוט לא יודע כלום בחידון הזה!!!!

אם לצטט את הפילוסוף הנודע: אאאאהההההההרררררגגגגגגגגגגג!!!!

הוי, מידון הארץ, סיוט מענג שלי. לא יכול איתך ולא יכול בלעדיך. אבל בחייאת, זה שאני מוגל לענות על 5 שאלות מ20 היה למטה מכבודכם? חייבים להעלות את הרמה?

נסיים בחיוך,  עם חידון אחר:

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

אחד הדברים שמנחים אותנו בתרבות המערב הוא חסכון בזמן. אתם אולי לא מודעים לזה אבל זה הדחף המניע של כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים.

מכונית - מביאה אותנו מהר יותר ממקום למקום. מיקרוגל - מכין את האוכל מהר יותר. מכונת כביסה - חוסכת זמן שהיינו “מבזבזים” על הכביסה ביד. כל כך הרבה מהמכשירים שאנחנו קונים נועדו לחסוך לנו זמן. הכל מהר יותר.

יש לנו תפיסה איכותית על פעילויות, ומהר יותר זה טוב יותר. אני לא הולך להכנס לדיון המאד מרתק האם באמת לחסוך זמן זה תמיד טוב, ורק אביא לראיה כמה כיף לפעמים ללכת בשקט לאנשהו ולא למהר. ליהנות מהדרך. אנחנו קוראים לזה טיול, ורובנו עושים את זה בסופי שבוע מעניין שהרבה מפעילויות ה”פנאי” שלנו הן למעשה חזרה לעשיית דברים לאט לאט.
הפרדוקס, שאליו התוודעתי בשיעורי הפילוסופיה שלי באוניברסיטה הוא כזה: אחוז גדול מהזמן שלנו מושקע בנסיון לחסוך זמן. אתן דוגמה. המכונית נחשבת לחסכנית זמן קלאסית. מביאה אותנו ממקום למקום מהר, אין צורך להסביר. משפחה ממוצעת מוציאה שליש מההכנסה שלה על הרכב. אפילו נאמר שזה רק רבע. עכשיו, שערו בנפשכם - מכל שעת עבודה שלכם, רבע שעה שלמה יוצאת רק על להחזיק את האוטו. יום עבודה של 10 שעות, שלוש מתוכן משלמות על האוטו.

לולי היה לנו רכב, והיינו חיים חיים אורבאניים אמיתיים - גרים ליד העבודה, הולכים ברגל לסופר, מתניידים בתחבורה ציבורית למקומות חשובים אחרים,  לוקחים מונית פעם בכמה זמן, יכולנו ללכת הביתה כל יום 3 שעות מוקדם יותר, ובבנק היה לנו אותו סכום. אנחנו מבזבזים 3 שעות ביום במאמץ לחסוך זמן.

עכשיו, כמה שעות עבודה השקענו במכונת הכביסה שחוסכת לנו כביסה ידנית? כמה השקענו במדיח הכלים?

המחשבה עלתה בראשי בעקבות דיון מרתק היה לי עם ידידי ניב. (אלהים, בד”כ אני פשוט מקשר לבלוג של בנאדם, ואצלו צריך לבחור - פייסבוק/פרנדפיד/טוויטר/בלוג1/בלוג2/בלוג3/אלהיום יודע מה). ניב חי ברשת. הוא ישות ווב 2.0 במלוא מובן המילה. הוא קיים ומתפקד ברשתות חברתיות, שולח לטוויטר תמונה של כל מקום בו הוא נמצא ביום,  משתתף בכל כנס, התגשמות החיה האינטרנטית.

יש לו מעל 1000 עוקבים בטוויטר. למי שלא בעניינים (כן ניב, יש אנשים כאלה ), טוויטר היא תכנה שאליה אתה יכול לכתוב טקסט קצר, וכל מי שמחובר אליה ונרשם כמנוי שלך, רואה כל מה שאתה כותב בה. אתה בוחר לעקוב אחרי אנשים, ואנשים עוקבים אחריך. והיא כובשת את העולם שזה מדהים. אז לפני יומיים, ניב שמח מאד שהוא שלח לרחבי טוויטר שאלה - איפה לרכוש מחשב נייד, וקיבל 30 או 40 תשובות תוך 5 דקות. הוא ציין את כוחה של הרשת בהתפעמות.

כיוון שאני אוהב להיות פרקליטו של השטן, ציינתי בפניו שכמות הזמן שהוא השקיע בבניית אותם אלף עוקבים מתקזזת היטב עם האפשרות לחייג לחמישה חברים ולשאול אותם. הוא לא הבין מה אני רוצה מחייו.

אז פרדוקס הזמן מגיע גם לאינטרנט. בכדי להפוך את טוויטר למכשיר יעיל עליך לצבור קהל קוראים. לניב זה לקח קרוב לשנה לפחות, בה הוא כתב מעל 30 אלף טוויטים. בהנחה אופטימית שכל אחד לקח 15 שניות, זה כמות זמן נכבדה. היה עליו גם לקרוא טוויטים של אחרים כמובן. בזהירות מירבית ניב בילה נטו מעל שבועיים השנה מול טוויטר. נכון שעתה הכלי ישמש אותו גם לשאלות אחרות, אבל זה זמן שלא הושקע בדברים אחרים - חברים, ים, עבודה…

כל רשת חברתית כזו לוקחת מאיתנו זמן ומאמץ, שהיה יכול להיות מושקע ברשת החברתית המקורית (לא, זה לא מייספייס, זה החיים האמיתיים), או בכל תחביב אחר. זה לא בא בחינם, ואנחנו מוציאים היום יותר זמן מול המחשב מאשר כמעט כל פעילות אחרת.

השיעור הזה השפיע על חיי. הוא עזר לי למכור את האוטו ולעבור לטוסטוס ליותר מ3 שנים, והוא גרם לי לחשוב מחדש על קנייתם של לא מעט גאדג’טים לבית. ועל מה אני עושה עם הזמן שלי בכלל.

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.

זה רק אני או שהבלוג שלי נעלם מהאויר על בסיסי כמעט יום יומי? כמעט כל יום יש רגעים (לפחות) שהבלוג למטה ולא רואים כלום.
אני רוצה לכתוב, אין בלוג. חברים רוצים לקרוא, אין בלוג. אמנם השירות חינמי, ואני מאד מבסוט מזה, אבל כשאני סוף סוף כותב פוסט שאנשים רוצים לקרוא, הבעסה כשאומרים לי שהבלוג למטה היא גדולה.

אז גמרתי אומר לעבור לאתר משלי בקרוב. יש כבר חברת איחסון, יש כבר דומיין. אבל אני מבועס לאבד את הדירוג שצברתי בגוגל לפוסטים שלי, את ההכרה של אנשים באינטרנט לאתר שלי. את כל הלינקים שאנשים עשו אליי לאורך הזמן. נראה לי שזה להתחיל מהתחלה, לא?

היש לכם המלצות לאיזה אתר שמסביר איך עוברים עם הבלוג לכתובת חדשה במינימום נזק? האם להשאיר את הקודם איפה שהוא, האם לשכפל הכל למקום החדש גם כן?

כל פידבק יתקבל בשמחה.

לומדים תמיד על ההסטוריה הרחוקה, בה כל מיני אנשים קדמונים עשו טכסים גדולים בכיכר העיר. מקריבים נערות צעירות, שבויי מלחמה, מעלים זבח לירח, לשמש, לאלי החקלאות.

משחק ההסטוריה אנשים מתקבצים בהמוניהם, ועושים מין טכסים המוניים. זה בד”כ קשור לדת. לפחות בעקיפין. לדעתי, הגיליוטינה והמוני האנשים שבאו עם פפקורן (טוב היו באים אם היה את זה אז) זה סוג של המשך.

ועתה, בעת החדשה, הרשויות נוטות לעשות בעיות לזבחים וקורבנות. אבל איזה דחף קמאי שבנו צריך טכסים גדולים. צריך כהן גדול.

יש בדיחה על ילד קטן ששואל את אמא שלו אם מייקל ג’קסון הוא איש או אישה, והאמא אומרת לו גם וגם. אז הוא ממשיל לשאול אם מייקל ג’קסון הוא שחור או לבן, והיא עונה לו גם וגם. אז הילד שואל אם מייקל ג’קסון הוא אלוהים.

הנה אירוע המוני בכיכר לכהן הגדול מייקל, שנערך לזכרו השבוע:

אבל זה לא מספיק לקרוא לזה תופעה נכון? מה עם האירוע הבא?

הכוהנת הגדולה עומדת על הבמה צבועה באדום, וההמונים חוזרים אחריה בטכס הקדוש. אז מה אם זה ריקוד מסרט קולנוע. אני לא חושב שהמקור חשוב לנו במיוחד. מן הסתם אבותינו הקדמונים חוו פעם גשם בקיץ אחרי שהרגו עז, ומשם הכל התחיל…

.
כיוון שאני לא כותב כל יום, אתם יכולים לעשות מנוי על הבלוג.

לקבלת כל פוסט חדש באימייל, הקליקו כאן.    ל- RSS הקליקו כאן.